אני כותב את זה כי אני חייב להשתחרר מהכלא הזה.
לפני שלוש שנים יצאנו לדייט, לא הרבה אחרי שכל החיים שלי הלכו לעזאזל. בדיוק חזרתי לארץ אחרי שנתיים קשות באמסטרדם, הבחור שבשבילו חזרתי כבר לא היה מעוניין, ואני מצאתי את עצמי בדירה גדולה וריקה שהייתה יקרה מדי בשבילי. הייתי רזה מאוד ולבשתי רק בגדים שחורים כל הזמן - פשוט כי לא האמנתי ששום צבע אחר יקבל אותי, ובאיזשהו מקום גם שכחתי שיש עוד צבעים. הלכתי תמיד עם כובע; בחור אחד בגריינדר כתב לי פעם הודעה משום מקום: "אנשים שהולכים עם כובע הם ביישנים." כששאלתי אותו למה, הוא הסביר שהם מתחבאים תחתיו. לא הסכמתי איתו בשיחה ההיא, אבל היום, כשיום רע מגיע ואני נאלץ לצאת מהבית וחובש כובע כמעט ברפלקס, ברור מאוד שהוא צדק.
בכל אופן החיים היו בינוניים להחריד תקופה ארוכה, ואני לא האמנתי שאי פעם אוהב אף פעם שוב יותר כמו שאהבתי את ההוא שכבר לא רצה. זו לא הייתה אופציה. חלמתי עליו בלילות ובימים וכשאכלתי וכשעבדתי והייתי שותה ובוכה ושותה ובוכה, וכל יום היה ארוך מאוד ושירים ברדיו באוטובוס הוציאו אותי מאיזון. פעם אחת הייתי כל כך עצוב שהרגשתי שהראש שלי עומד ליפול מהמקום. אנשים תמיד מדברים על הלב, אבל אף אחד לא מודה שלב שבור הוא דווקא מהחזק באיברים; כי הרגליים מתקשות ללכת, הידיים לא רוצות לנוע, והראש כבר תמיד.
יום אחד הורדתי טינדר כי זה מה שחברים טובים הכריחו אותי לעשות, ואחרי שבוע היה לי מאטצ' עם יותם. הוא היה נראה חמוד, ועשיית סטוקינג על הפייסבוק שלו כדי לוודא שגם בתמונות המתוייגות הוא נראה כמו בטינדר. לא היה לי כח לדייט שליבתו נימוס וציפייה לחזור הבייתה, חיוכים מזויפים והתעניינות מעושה. אבל גם בפייסבוק הוא היה נראה כמו שרציתי שייראה, כמו שחלמתי. אז נפגשנו.
פגשתי אותו בכניסה לשוק הכרמל, ישבתי על אחד עמודי הברזל הקטנים שנועדו לחסום את המדרכה למכוניות. לבשתי חולצה שחורה ומכנסיים שחורים וכובע שחור. הסתכלתי על כיכר מגן דוד. חיכיתי. בחור בחולצה כתומה חצה במעבר החצייה, והיה יפה להחריד, אז הסטתי את המבט. לא חשבתי שזה היה הוא. אחר כך ראיתי אותו עומד לא רחוק ממני, מסתכל בטלפון שלו, מסתכל לצדדים. הלב שלי דפק מהר כשכל החישובים בראש כבר נעשו; ואז הוא שלח לי הודעה, אבל אני כבר קמתי לכיוונו.
הוא בחן אותי מהר, לחץ לי את היד, ואמר שהוא צריך לקנות סיגריות. אני לא ידעתי כל כך מה להגיד כי הייתי מהופנט; כבר דקה שלמה שלא חשבתי על ההוא. אחר כך מצאתי את עצמי הולך בעקבותיו לקיוסק על אלנבי. הוא קנה טבק ונייר גלגול. היו חסרים לו כמה שקלים, והוא הסתכל עליי וחייך. נתתי לו מטבע של חמש. מחר הוא יספר לי שבאותו הרגע ידע שלא התאכזב ממני במציאות: אם לא היה רוצה שום דבר, לא היה מבקש כסף לסיגריות.
אחר כך נכנסנו לשוק ומצאנו איפה לשבת. הזמנו שתי בירות. אני לא הצלחתי כל כך לדבר, ונתתי לו להוביל. הייתי עסוק בלהסתכל עליו ולא להאמין שמישהו כזה יושב איתי בפומבי. הזקן, השיער, החולצה הכתומה הבלויה. אם היו מעמידים אותו לצד מאה גברים ושואלים את החברים שלי במי הייתי בוחר, הם היו מצביעים עליו. ולאט לאט הבירה התחילה להשפיע עליי, ומצאנו את עצמנו מדברים על הכל.
"אני רק רוצה להגיד שאם אתה לא בעניין, זה ממש בסדר אם נסיים עכשיו," הוא אמר לי. הסתכלתי עליו כאילו הוא צוחק עליי.
"אתה רציני?" שאלתי. ככל הנראה גמגמתי, אני כבר לא זוכר. אם הסתכלתי לו בעיניים ברגע ההוא, אני מוריד בפני עצמי את הכובע שלבשתי אז. "אני מאוד בעניין."
"יופי. כי נראה שלא אמרת הרבה בהתחלה אז התחלתי לדאוג."
חייכתי אליו. הגיוני. וכבר ברגע ההוא הייתי צריך לדעת שהפחדים שלי בדרכם להעניש אותי. החיים מזמנים בפניך את הדברים האלה רק כדי שיוכלו לתבוע אותם חזרה.
בשעה שאחר כך דיברנו בלי הפסקה. אני כבר השתחררתי והייתי כל מה שטוב בי. לבשתי שחור, אבל אם יכולתי להסתכל על עצמי מהצד, הייתי רואה שאני זוהר. מהרגעים הבודדים בחיים בהם כל הכוכבים מיושרים, עד לאחרון מביניהם, מסמנים לך דרך בטוחה קדימה. לא האמנתי שאני שם איתו. החזקתי לו את היד. הוא חיבק אותי בידו הפנויה. הייתה מוזיקת ג'אז חזקה מאוד, ובקושי שמענו אחד את השני, אבל זה היה בסדר גמור. ריח השולחן וטבעות המים שכוסות הבירה סימנו אחרינו בלכתנו מלווים אותי עדיין. שילמתי על שנינו בכרטיס אשראי. לפעמים אני מסתכל אחורה בפירוט החיובים, רואה את השורה הבודדה בערב ההוא, עוצם את העיניים ותוהה לעצמי איך נתתי לזה ללכת.
;){kind=link}