ליזה

"אתה כבר מכיר אותי," היא אומרת לי, אני מנסה לבחון את העיניים שלה מבעד למשקפי השמש הכהים ומתקשה להחליט איפה האישונים שלה ממוקמים. אני רואה קצה של צללית ירוקה בעפעף, ואז השמש מבהיקה וחודרת את העדשות אז אני יכול להביט בעיניה כמו שצריך. "אני די ביישנית, ורגועה, ובדרך כלל לא עושה יותר מדי שטויות, אפילו שאני לא משעממת". ואני מסכים איתה, טוב, ליזה, היא כבר בת חמישים אולי עם שני ילדים ואחת שמתאים לה לשתות צ'ייסר וודקה על הבוקר ליד הקפה, אבל אף פעם לא תעשה שטויות. "מה אתה לוקח? בשביל מה? אתה מבין, אני הרי, תסתכל עליי, אתה מסוגל לדמין אותי עשר שנים אחורה, בדיכאון? אני לא הייתי מסוגלת לצאת מהמיטה."

אני מוריד מהמגש את הקפה שלה ומניח על השולחן, היא מערבבת בו חצי שקית סוכר חום בעדינות. אין הרבה אנשים בקפה, אני מסתכל סביב ובוחן שהכל רגוע אז אנחנו יכולים להמשיך לדבר. "אז לקחתי ציפרלקס וזה עזר קצת, אבל אתה יודע מה זה עשה, זה כמו להסתכל במוניטור - פתאום הזיגזגים הופכים לקו אחד ישר. הייתי נייטרלית, היית יכול לבוא להוריד לי סטירה ולהגיד לי שאני מטומטמת, ומבחינתי זה היה בסדר, ולא היה לי אכפת."

אני מהנהן. "כן," אומר, נשמע לא מתאים לה, כל הדיכאון הזה, אבל משהו בעיניים שלה מאשר. היא מרימה את המשקפיים על הראש, והמבטים שלנו ננעלים. "ואז בטח נמאס לך מזה."

"בטח שנמאס. אז הפסקתי. ואז שוב היו זיגזגים, והתחלתי ללכת על המסילת רכבת ליד הבית וקיוויתי להדרס, חוצה כבישים באדום. זה נראה לך הגיוני, שזה מה שתעשה אמא לשלושה ילדים? הייתי משוגעת לגמרי." היא לוגמת מהספל שלה בשקט. ציפור מצייצת איפושהו, ומכונית צופרת. חשבתי עליה עומדת באישון לילה על מסילת רכבת, רק הירח מאיר עליה. נאנחתי בלב, אבל אליה הישרתי מבט אמיץ, מחבק. "ואז הגיעה המאניה הראשונה, ואני חשבתי שאני משתגעת לגמרי, אפילו לא שמתי לב בהתחלה. עזבתי את העבודה, עשיתי סמים, שתיתי כמו משוגעת. מסיבות פרועות, סקס פרוע. אתה יכול לדמיין אותי, מארגנת לעצמי מסיבת יום הולדת עם מאה אנשים ומזדיינת עם חצי מהם? הייתי פסיכית לגמרי. הייתי הולכת לאנשים ברחוב ואומרת להם שיש להם תחת יפה. חשבתי שאני המלכה של העולם. קניתי כל מה שרציתי. ואז אנשים התחילו להעיר לי, ולהתרחק ממני, דווקא כשהתחלתי להחזיר את כל מי שנעלם לי כשהייתי בדיכאון. הפסיכיאטר שלי שאל אותי אם גם קניתי דירה או מכונית ואמרתי לו שלא, אז זה טיפה הרגיע אותו, אבל מה כבר אפשר לעשות, בחורה בשנות הארבעים שהופכת לזונה שבטוחה שהעולם בכיס שלה זה לא סיפור קל."

"וזה פשוט עבר?"

"זה פשוט עבר, אבל אז כבר לא היו לי חברים. ואז הגיע הדיכאון השני, וכשאישפזו אותי בפעם המאה כשאני מדממת והילדים שלי מחכים לי במסדרון ומחבקים אחד את השני בדמעות, הבנתי שהם כבר מתאבלים על האמא שלהם, שהשתגעה. ככה, פתאום ביום בהיר. דיכאון אוכל אותך מבפנים, אף אחד לא מבין את זה, כולם חושבים שאתה עושה להם בכוונה. אבל אתה בטח יודע, מה אני מסבירה לך." היא נאנחת. "בסוף הבנתי שמשהו חייב להשתנות. אז אחרי סחרחרת של עשר תרופות הפסיכיאטר החליט לתת לי ליתיום, אני לא דו קוטבית אפילו שכולם אמרו שכן. אבל ידעתי שלא, ובסוף צדקתי. אז אחרי שבועיים עם הליתיום פתאום השמש ריגשה אותי, וכשיצאתי לרחוב הצמחים ריגשו אותי, והשמיים, והייתי הולכת לסרט טוב ונהנית באמת. חברות שלי לא ברחו ממני, ואני יכולה לשבת-" דמעה זולגת במורד עיניה, והיא מנגבת אותה מיד, מעלימה ראיות. "אני יכולה לשבת כאן, ואני בסדר, רואה? אתה מבין? אתה בטח מבין, אבל כל השאר לא מבינים. הם נעלמים לך כשאתה הכי צריך אותם, אתה יודע, המשפחה, והחברים הכי קרובים שלך, פתאום אתה מגשש אחריהם בחושך אבל אתה לא מוצא את הידיים שלהם, כי אף אחד לא מושיט יד. זה כמו להתעורר באמצע הלילה ולגלות שבעלך עוזב אותך, או משהו, ושיש הפסקת חשמל, ואין לך איך לחפש אותו, ואתה חירש ואילם." היא עוצרת שוב. "עכשיו אני בסדר," מחייכת. "אתה יודע איך זה, לא מרגישים עצב, ולא צער, ולא כאב. ולפעמים זה לגיטימי, כשכואב. אבל אנחנו יודעים להתמודד עם קו ישר במוניטור."

"אני יודע, ליזה," אני אומר. אנחנו מדברים על זה עוד כמה דקות. אני לא אעלה על הכתב את מה שכבר אמרתי, אין טעם לחזור על דברים פעמיים. "את לא לבד, כן? ואני אוהב אותך-"

"גם אני אותך, מתוק שלי," היא עוצרת, נותנת לי נשיקה בלחי. אני באמת אוהב את האישה הזאת, בין הספורות בחיים החדשים שלי שאקח איתי תמיד בלב, זכרונות טובים מהקפה וממשמרות ארוכות מדי בשעות לא הגיוניות. "אני יודעת שאני לא לבד. אתה יודע שאתה לא לבד?"

אני רוצה להגיד לה שכן, אבל חושב עליה מספרת לי עליה מזדיינת ועושה סמים ומשתכרת, וחושב על עצמי וחושב עליה על מסילת רכבת, וכמעט נפלט לי לא, אבל אני צריך להגיד כן. אז אני אומר לה, כן. והיא מחייכת ומבקשת חשבון והולכת. אני מנקה לה את השולחן ואחרי שעה כמעט שוכח מזה, אבל מחר היא תבוא שוב והפעם אני אביט בה ואחשוב, ליזה, את עומדת פה עכשיו ושותה איתי קפה, וזה רק עניין של זמן עד שזה ייקח אותך שוב... או שהפעם תהיי חזקה מספיק ותדעי להשאר עם המוניטור בשקט, ולסבול בפנים ולצרוח בדממה רק כדי לא להשאר שוב לבד.