***
נפגשנו כשהחושך ירד בחוף הים, והלכנו מבלי לומר יותר מדי לאורך החול הקריר. משהו באוויר ריצד בין שנינו, נשבר עם כל גל שהתמוסס על החוף. דיברנו על דברים שהיו חסרי חשיבות ועם זאת החשובים ביותר. ״אני חושב שאנחנו צריכים להתגעגע אחד לשני,״ אמרת. הוצאת את הטלפון שלך, והפעלת שיר של חווה אלברשטיין. ״פעם כל החוף היה דיונות ענקיות,״ הסברת לי. ״אתה יכול לדמיין דבר כזה? פשוט שיטחו את הכל.״ הסתכלנו אל האופק, אל יפו שזהרה בלילה כמו מגדלור רחוק. סיכמנו בינינו שאנחנו צריכים להתגעגע יותר. אבל אני רק העמדתי פנים, כי אני התגעגעתי אליך גם כשישבתי שם איתך. וגל בודד שנשבר על הסלעים מתחתינו, לחש לי לפני שנפרדנו כל אחד לביתו: הגיע הזמן לומר שלום.
***
בערב האחרון באתי אליך והיה לי חם מאוד. הפעם לא חייכת כשפתחת את הדלת. עמדתי מול המזגן בחדר שלך, מנסה להתייבש מהזיעה שכיסתה אותי, מנגב את מצחי בדש החולצה. ״אני רק מסיים לראות משהו קודם ואז נלך,״ אמרת, וחזרת לשבת מול המחשב שלך על המיטה. ראית תכנית על מדיטציה, ובחור קירח עם משקפיים הסביר למה זה כל כך חשוב. ואני ישבתי לצידך עוד עשרים דקות, מרגיש בלתי נראה, יודע שלמסעדה כבר לא נלך היום כמו שתכננו. אלה היו הרגעים האחרונים, הדקות האחרונות שלי בחדר הזה, שכבר הרגשתי בו בנוח ועתה קירותיו סגרו עליי. בסוף קמת מהמיטה ונעלת נעליים. עזרתי לך לבחור מבין שני זוגות מכנסיים שהראית לי. עדיין היה לי חם, אבל פחות: עכשיו רק הייתי מעט דביק, עומד מול מזגן ישן שהמהם וקרקש, ואני הרגשתי זר, מאזין לשפה שלא הכרתי. ולפני שיצאנו שרת לעצמך בקול שיא שאז עוד לא הכרתי: מעל שדות תלויה הלבנה, נלך לשם אהובתי, נלך מחר. את כל הכוכבים אגיש לך מתנה, אהובתי שלי לבנת צוואר.
');){kind=link}